קסמה של הטירה העתיקה.

בפסגת הכפר הקטן ורדונו, במחוז פיימונטה שבאיטליה, משקיפה אל הנוף טירה מרשימה מהמאה ה18.

החלק החיצוני מזמין מאוד, מוקף חומה וגנים, אבל הוא מספר רק מעט על מה שמתרחש בפנים.

מלון, יקב, גנים סודיים ומעל הכל מסעדה חד פעמית, שקשה לתאר במילים

את שפית אלסנדרה הכרתי במקרה. כשההורים שלי נסעו לפיימונטה, אני הייתי אחראי לתכנן להם את הטיול. חיפשתי להם מסעדה מיוחדת לערב האחרון, והגעתי אל Real castello verduno. כבר מלהסתכל באתר שלהם הבנתי שזה המקום הנכון. פניתי אליהם, הצגתי את עצמי, וקבעתי שולחן לשני הורים חמודים בשעה 19:30 בערב.

ואכן הגיע הערב, ומתחילה הארוחה. לאט לאט החלו להגיע תמונות בווטאסאפ, ואני התרגשתי כאילו אני אוכל שם יחד איתם. לקראת סוף הארוחה, יצאה השפית לדבר עם האורחים. "נעים מאוד, אני אלסנדרה" , פנתה אל הוריי בחיוך ביישני. במקום התפתחה שיחה, עליה, על האוכל וכן, גם עליי. הם סיפרו לה במה אני עובד ועל המסעות שלי באיטליה. מבלי לחשוב יותר מידי, היא אמרה שהיא תשמח מאוד לארח אותי אצלה במטבח, כדי ללמוד, לטעום, לחוות ולהכיר את האנשים. אני קיבלתי את ההודעה, שמח ונרגש.

זה לקח בסך הכל כמה מיילים, וקבעתי איתה שנגיע אליהם למטבח בתחילת חודש נובמבר.

חזית הטירה והכניסה למסעדה

ואכן ביום סגרירי מעט, הגענו אני ורע אל הטירה. מעולם לא היינו שם לפני, ורק מלהכנס עם הרכב למתחם אתה מבין שהגעת למקום מיוחד. היישר ממולנו ניצבת הטירה, ודלת עץ ענקית מקבלת את פנינו. נכננסו יחד פנימה, נרגשים מאוד. בכניסה חדר קבלת פנים גדול ומרשים, וממנו יציאה אל הגנים של הטירה. מימין לנו נמצאת המסעדה, והדלת משמאל מובילה אל המטבח עצמו. הגישו לנו קפה, ותוך כמה דקות אלסנדרה הגיעה וקיבלה את פנינו למטבח. בתור שף צעיר, זה תמיד מסקרן אותי לראות את מאחורי הקלעים, ולהבין איך הדברים נראים ממקור ראשון. לא ידענו בדיוק למה אנחנו באים, אבל מהר מאוד החששות הקטנים התפוגגו.

תחילה הלכנו יחד עם אחת הטבחיות אל מטבח ההכנות של הפסטה. כמובן חשבתי לעצמי. יש מטבח נפרד, שלם, בחלק אחר בכלל של הטירה וכולו מיועד להכנת פסטה. אבל אחחח איזו פסטה. רק מאוחר יותר שזכינו לטעום, הבנו במה מדובר.

למעשה הגענו לאסוף את הפסטה שהוכנה אתמול, ונשארה למשך הלילה לייבוש.

הפסטה הנפוצה בפיימונטה נקראת "Tajarin" והיא פסטה דמויית אטרייה דקה דקה. היא מהסוג שאנחנו קוראים לו פסטות חלמונים, שכן יש שימוש רב בחלמון בפסטה. בשונה מהפסטות הייבשות, כמו הספגטי למשל, בפסטה טרייה משתמשים בקמח מחיטה רכה ולא בחיטת דורום.

אספנו את הפסטה והתחלנו לחזור חזרה אל המטבח.

פסטה טיירין עם ראגו בשר

צוות המטבח מורכב מנשים בלבד, וכל אחת נראתה כמו נונה איטלקייה שבזה הרגע מבשלת את הדבר הכי טעים בעולם. תחלי ה פשוט צפינו בהן עובדות, שאלנו שאלות באיטלקית פושרת (חייב להתמיד בשיעורים!) וצילמנו כמה תמונות. באיזה שהוא שלב, אלסנדרה הלכה למזווה וחזרה עם צנצנת זכוכית תמימה.

בתוכה היו ניירות סופגים. אבל ברגע שהיא נפתחה, אי אפשר היה לפספס במה מדובר, וריח של כמהין החל למלא את המטבח. אלו היו כמהין שחורות מזן איכותי שאני לא זוכר איך לבטא.

אחרי שנפתחה הצנצנת, הסתכלו עלינו בחיוך " מה תרצו שנכין" לקח לנו שניה להבין מה קורה, אך מהר מאוד זה עבר והוחלט - מכינים ריזוטו! אלסנדרה מספרת שתמיד יש לה ריזוטו בתפריט, הרי בפיימונטה גדל אחד הזנים הטובים ביותר בעולם- אורז "הקרנרולי". עם זאת, בכל עונה, המנה משתנה. לעיתים פטריות, או ריזוטו ירוק, או זעפרן, הכל בהתאם למה שנמצא בשיאו בעונה הנוכחית. הסתכלנו היטב על התהליך, ובתוך 20 דקות הוגשו לנו שתי צלחות ריזוטו מרהיבות. היה בהן את הריזוטו עצמו, מעליו כמהין שחורות ולקישוט עשבים ופרחים מהגינה של הטירה. מה אני אגיד לכם, זה היה מטורף. האורז היה אל דנטה מושלם, וכולו עטוף בשכבה קרמית של רוטב עשיר, מלווה בריח החזק ובטעם העדין של הכמהין, זה ללא ספק הריזוטו הכי טעים שאכלתי בחיים .

השעה הייתה 12:00, ממש לקראת סרוויס צהריים. לרוב המסעדה לא פתוחה לצהריים, אבל הגענו ביום חג, בליל כל הקדושים ויצא לנו מעולה! אין ספק שלהיות בתוך טירה מוסיף לאווירה. אני לא יודע אם אלסנדרה תכננה מראש להוציא גם את הכמהין הלבנות או שפשוט היא השתכנעה תוך כדי כי היה לנו חיבור טוב. בכל מקרה, הגיעה צנצנת נוספת, הפעם עם תוכן יקר בהרבה. מתוכה נשלפו פטריות כמהין לבנות, הטובות ביותר שאפשר למצוא בעולם! אני חוזר, בכל העולם. זה בכלל לא משנה מה זה, אבל כשאתה עומד ליד משהו כל כך איכותי ונדיר , שהוא הטוב יותר מסוגו אי אפשר שלא להתרגש. ומה אוכלים עם דבר כזה? מיד תגלו.

לכמהין כזו ריח משכר, אך הטעם מאוד עדין ולכן צריך מנה שתוכל להכיל אותו ולהדגיש אותו.

בכירה לידנו החלו להתיך יחד בסיר שלושה סוגי גבינות, שכל אחת טעימה יותר מהשנייה. התוצאה היא פונדו גבינות משגע, עשיר וקרמי. במקביל, הוכנה ביצה עלומה מחלמון בלבד, וברגע שהיה מוכן נכנס ישירות לצלחת עם הפונדו. ממעל נחתו פרוסות דקיקות של כמהין לבנה, ויש לכם מנה. עכשיו תראו. זה פונדו, חלמון ופטרייה. כל כך פשוט לכאורה, אבל עם רבדים ועומק טעמים שלא הכרתי. גם הביס עצמו היה מיוחד וכמעט הומוגני. החלמון נוזל אל תוך הפונדו, ורק הכמהין מוסיפה במעט מרקם מעט שונה. זה כל כך עשיר ומשביע שגם מנה אחת עם חלמון יכולה להספיק לשני אנשים.

אחרי שעה ומשהו במטבח, הוצע לנו לעשות סיבוב בכל המתחם. כמובן ששמחנו, הגשם כבר פסק והיה נחמד לצאת לאוויר הפתוח. החלק המרכזי במתחם הוא כמובן הטירה, אבל ממש לא רק. ישנם עוד שני מתחמים נוספים של חדרי מלון, וכמובן את הגנים, היקב, מטבח הפסטה, וחדרים תפעוליים נוספים.

הטירה היא החלק העתיק ביותר, ובקומה השנייה שמעל המסעדה נמצאים החדרים. עלינו יחד במדרגות ועשינו סיור בכל החדרים. העיצוב מתאים בהחלט לטירה. הריצוף, שימוש בעיטורי עץ, האומנות על הקירות והתקרה הגבוהה. אהבתי את זה שהעיצוב מתאים למבנה. זה אמנם לא יימצא חן בעיני כל אחד, וכנראה שיש פרטים שיכלו להיות מעוצבים אחרת, אבל למי שיגיע ללון כאן מצפה חוויה ייחודית. החדרים עצמם גדולים ומרווחים מאוד, ומאפשרים לכם להרגיש בני אצולה ליום אחד.

משם המשכנו לשאר החדרים במלון במתחמים השונים, וסך הכל אפשרויות הלינה הן מגוונות וכך גם טווח המחירים. זה לא מלון זול, אבל ביחס לארץ ולתמורה שמקבלים זה בהחלט שווה ביותר. לא יצא לי לישון במלון, אבל אני בטוח שאעשה זאת כשאגיע לפיימונטה בפעם הבאה.

לסיכום, מדובר בחוויה שאני באופן אישי עוד לא חוויתי. אני באמת חושב שזו אחת המסעדות הכי מיוחדות שיש באיטליה (והייתי בהרבה) והיא נותנת טעימה מכל מה שהמטבח האיטלקי בכלל והפיימונטזי בפרט מסמלים. תשמרו את השם לטיול הבא שלכם, תזמינו מקום מראש למסעדה או למלון או גם וגם, ותבקשו גם אתם לפגוש את אלסנדרה, אני בטוח שהיא תשמח.